תולדות המחלקה

המחלקה ללימודים קלאסיים: חוכמת העבר מול אתגרי ההווה

דוד שפס

 

המחלקה ללימודים קלאסיים, כמו כל המחלקות בבר-אילן, התחילה כחלום. אבל שלא כמו בכל המחלקות, החלום שלה היה צריך לעבור שינויים מרחיקי לכת. הגשמת החלום היתה עניין לא רק של בניין מציאות חדשה בהתאם לחלום, אלא עוד יותר עניין של בניין חלום חדש בהתאם למציאות. בזה המחלקה של בר-אילן היא שותפה לתמורה שעברה על התחום כולו, תמורה מן הדגם שהיה מקובל באירופה, ובמיוחד בגרמניה, לדגם חדש שמקורו באמריקה—דקם קרובה יותר למציאות הישראלית.

עצם ההחלטה ללמד תרבות יוון ורומי בבר-אילן איננה החלטה המובנת מאליה. במשך שמונה ימים כל שנה חוגג עם ישראל את שחרורו מן העול היווני, ובמשך שלושה שבועות הוא בוכה על חילול קדשיו בידי הרומאים. לא לכל אחד ברור שצריכים ללמוד לימודים קלאסיים באוניברסיטה יהודית דתית, ובלי ספק היה מקום לקבוע שלתרבות יוון ורומי לא תהיה דריסת רגל בבר-אילן.

לא כך היתה גישתם של מייסדי האוניברסיטה. פרופ' חורגין ז"ל ראה את הקרע התרבותי בין אבירי התרבות, שהתקדמו מעבר לחשש של ידע כלשהו ביהדות, לבין נאמני התורה, הנקיים מכל זיקה לחכמות חיצוניות, וראה בפילוג הזה סכנה לעם כולו.[1] לפי גישה זו הלימודים הקלאסיים אינם סכנה שיש לברוח ממנה, אלא חכמה שיש להתמודד איתה ולהשתמש בה לעבודת ה'. לימוד השפות הקלאסיות באוניברסיטה החדשה היה חלק מכניסת בר-אילן לעולם התרבות העולמית.

כבר בשנתה השניה לקיום האוניברסיטה חיפשו מועמד להוראת קורס בתולדות יוון ורומי. ענה למודעה עולה שוויצרי צעיר, וכך נתקבל ד"ר[2] דוד סולברג[3] למורה הראשון שלימד לימודים קלאסיים בבר-אילן. שם הקורס היה "הציביליזציה היוונית והרומית," ולדחוס את כל הנושא הזה לקורס של סמסטר אחד היה דבר שאין הפה יכול להשמיע ולא האוזן לשמוע, אבל מזה התחילה המחלקה.

לא היה הקורס הזה קצה שאיפותיהם של המייסדים. בידיעון של תשי"ח הופיעו לא פחות מחמשה עשר קורסים ביוונית וארבעה עשר בלטינית: "איסכילוס וסופוקלס, עם מבוא למטריקה יוונית"; "ליריקה יוונית: פינדרוס, ספפו, אלקאיוס, אנקריאון, וכו'"; "טכסטים הסטוריים לטיניים של ימי הביניים"; אפילו "אימוני סגנון", דהיינו תרגולי כתיבה ביוונית ובלטינית. ד"ר סולברג בודאי לא העלה על דעתו שילמד את כל הקורסים האלה; לא היו תלמידים למלאות אותם, ואפילו למרצה צעיר וחלוצי לא היה כח וזמן ללמד את כולם. אבל הרשימה מלמדת על כוונותיה של האוניברסיטה הצעירה, ועל התוכנית שהאוניברסיטה ראתה, באותם הימים, כתוכנית ראויה בלימודים קלאסיים.

התוכנית שיקפה את הסטנדרטים האקדמיים של זמנה. היא התבססה על קריאת המחברים החשובים ביותר, כולם בשפת המקור: לא הוצע אפילו קורס אחד שלא התבסס על קריאה נרחבת ביוונית או בלטינית. לימוד השפות הקלאסיות באירופה התחילה באותם הימים בבית ספר יסודי; עצם הוראת השפות עצמן ברמה של מתחילים בבר-אילן היתה ויתור מסויים, שהתחשב במציאות הישראלית. בודאי לא עלה על הדעת לתת קורסים אוניברסיטאיים ל"אנאלפביתים." כמו שפרופ' ימר הפיזיקאי צפה יום שבו ילמדו תלמידי בר-אילן פיזיקה ברמה בינלאומית, בתוכנית ובציוד כאלה של האוניברסיטאות הגדולות שבעולם, כך צפה ד"ר סולברג יום שבו ישוחחו תלמידי בר-אילן על ורגיליוס ועל דמוסתנס בספריה גדושה ספרים ביונית ובלטינית, לומדים את חכמת עמי העבר מתוך הבנה ואמונה בתורת ישראל. אבל בארץ ובעולם התפתחו הלימודים הקלאסיים בכיוון אחר.

הבעיה האקוטית היתה מצב הלימודים הקלאסיים בארץ ישראל. אם מייסדי בר-אילן ראו כמובן מאליו שהשתתפות בתרבות המערב כרוכה בידיעת השפות והספרויות הקלאסיות, לא כך ראו את הדברים מתווי תוכניות החינוך בארץ. גימנסית הרצליה, שלימדה "השפה הרומית" בתחילת דרכה, ביטלה את הדרישה הזאת כבר בשנות העשרים; בזמן ייסוד בר-אילן לא היה (וגם היום אין) בית ספר יהודי בארץ שלימדה את השפה הלטינית, וקל וחומר לא את היוונית. באחד הפגישות הראשונות של האגודה לקידום הלימודים הקלאסיים בישראל נידונה הצעה לעודד הוראת לטינית בבתי ספר על-יסודיים. אנשי הימין התנגדו: "הם לא יודעים תנ"ך, ואנחנו נדרוש שילמדו לטינית?" גם אנשי השמאל התנגדו: "הם לא יודעים ערבית, ואנחנו נדרוש שילמדו לטינית?" אפילו בין הקלאסיקאים עצמם, ההצעה נדחתה.

ועוד גרוע מזה: גם בתרגום עברי לא זכו היצירות הקלאסיות לייצוג, לא בהוראה היסודית ולא בעל-יסודית. יצירות התיאטרון היווני והרומי, המוצגות חדשים לבקרים באירופה ובאמריקה, זוכות לתשומת לב מועטת מאוד: בתולדות היישוב הוצג אדיפוס המלך רק פעמיים. חוץ מטרגדיה אחת שקוראים בתיכון (האנטיגונה של סופוקלס), התלמיד הישראלי, אפילו החילוני, הגיע לאוניברסיטה לא רק בלי לדעת את השפות הקלאסיות, אלא בלי לדעת מה יש לחפש בהן. החלום של ד"ר סולברג היה לבנות מסלול לימודים הדומה לזה שבו הוא למד; אבל תלמידים שיכלו לעמוד במסלול כזה היו נדירים. לא רק הלבנים חסרו לבניין, אלא אפילו את התבן; לא היה אלא אדריכל.

דווקא במצב הזה, מקומם של הלימודים הקלאסיים בתוכנית אוניברסיטאית הוא חיוני עוד יותר מאשר במצב האירופאי. בהיעדר חכמת יוון ורומי מתוכנית הלימוד בבתי ספר, אנו נשענים על האוניברסיטאות לעצם קיומה של חכמה זו והתעמתות יהודית איתה. האדריכל של הלימודים הקלאסיים בבר-אילן לא ויתר על חזונו. אט אט הוסף כח אדם: לא, בתחילת הדרך, קלאסיקאים מקצועיים, אלא מרצים בתחומים אחרים שהכירו (כמו כל אירופאי מתורבת) את השפות והספרויות הקלאסיות והקדישו חלק ממשרותיהם להוראתן. האוניברסיטה הכירה, בינתיים, רק בשפות. הידיעון של תשכ"ט עדיין מציעה רק קורסים ב"שפות קלאסיות" למתחילים ולמתקדמים, עם ההודעה ש"הקורסים … ניתנים לעת עתה כלימודים-עזר למקצועות מסויימים". בידיעון תש"ל מופיע לפעם הראשונה דוד סולברג כראש המחלקה ללימודים קלאסיים. המחלקה מנתה לא פחות משבעה חברים, ביניהם—לפעם הראשונה—מרצה בכיר חדש במשרה מלאה בלימודים קלאסיים, ד"ר יעקב פטרוף. החל מתשל"א ניתן היה ללמוד לשון וספרות רומית כמקצוע משני, אבל עדיין לא נגמרו הגעגועים ליותר: בידיעון תשל"ב, גם לימודים קלאסיים הוצע כמקצוע משני בלבד "בשלב זה." מתשל"ג הוצעו לימודים קלאסיים גם כמקצוע ראשי, אבל עדיין המחלקה ראתה את עצמה כעומדת בשלבי בנייה. בידיעות תשל"ה הדרישות למקצוע ראשי הראו היטב גם את שאיפות המחלקה וגם את הקשיים העומדים בפניה. הדרישות היו:

  1. כל הקורסים הניתנים לעת עתה על ידי המחלקה הן בלשון וספרות יונית הן בלשון וספרות רומית (סה"כ 30 שעות).
  2. קריאה עצמית מתוך שלושה פרוסאיקאים ושלושה משוררים בהיקף כ-80 עמודים פרוסה (בהוצאת אוקספורד) וכ-1500 טורים שירה מתוך שתי הספרויות.
  3. בדיקה בע"פ בתולדות יוון ורומי (בחינה בקורסים המתאימים של המחלקה להיסטוריה כללית תיחשב כמילוי דרישה זאת).

המלים "לעת עתה" שעדיין מופיעות בדרישה הראשונה מעידות שהמחלקה, עשרים שנה אחרי ייסוד האוניברסיטה, לא ויתרה על דמותה כמחלקה בהיבנות, מחלקה שעדיין עתידה לגדול ולפרוח. לעומת זאת הדרישה השניה מסגירה עובדה פחות מחמיאה: המחלקה איננה מסוגלת ללמד את התלמיד כל מה שהיא רוצה, והתלמיד יצטרך ללמוד בכוחות עצמו חומר רב שהמחלקה לא הצליחה להכניס לתוך המערכת המצומצמת שלה אבל גם לא יכלה לוותר עליה. במלים אחרות: לא היתה דרך להעלות תלמיד מאנאלפביתיות גמורה (ולמעשה פחות מאנאלפביתיות, שהרי אנאלפבית לפחות יודע לדבר את שפתו) לרמת ב.א. במסגרת שלושים שעות שנתיות, ותלמיד הרוצה בכך יצטרך להקדיש הרבה זמן מעבר לדרישות הקורסים. היה רצוי לדרוש עוד קורסים, כפי שהדרישה השלישית מודה בעקיפין, אבל מסגרת השעות לא הספיקה. היו תלמידים שהצליחו לקבל תואר בדרישות האלה, אבל לא היו הרבה, ורק יחידי סגולה הצליחו לסיים בתוך שלוש שנים.

גם הסגל נדרש להקדיש זמן ומאמץ למעלה מן המקובל. לא מספר המרצים ולא מספר התלמידים איפשרו למחלקה להציע אותם קורסים כל שנה. כדי להציע תוכנית שלמה, המחלקה היתה צריכה לשנות בכל שנה את הקורסים הניתנים. עד היום הזה, המחלקה מחדשת את רשימת הקורסים כל שנה, ונדיר הוא שעובר שנה אקדמית על מרצה בלי שנדרש להכין קורס חדש, ולפעמים שנים או אפילו שלושה. באופן פרדוכסלי, דווקא מספר התלמידים המצומצם מגביר את עומס ההוראה על אנשי הסגל.

המחלקה בתשל"ה כבר לא היתה בנויה על "אורחים" שהתמחו בתחומים אחרים; היו בה חמשה קלאסיקאים, שלושה מהם (ד"ר רנון קצוף, ד"ר יעקב פטרוף, וגב' מלכה לוין) בוגרי אוניברסיטאות אמריקאיות. הבעיות שמנעו מן המחלקה בבר-אילן להתפתח היו בעיות שהאוניברסיטאות באמריקה עמדו בפניהם מאז התקופה שבין המלחמות: כבר אז התחילו בתי ספר תיכון למחוק מתוכניותיהם את השפה הלטינית, ומחלקות אוניברסיטאיות רבות מצאו את עצמם במצב של בר-אילן, משתדלים להרים לרמת ב.א. תלמידים שרק לפני שנתיים או שלוש התחילו ללמוד את השפה. הדבר דרש ויתורים, אבל מצד שני הפרתה את המקצוע: כפי שטוענת פרופ' יהודית הלט מאוניברסיטת מרילנד, התלמידים האמריקאים—שהפכו במהרה למרצים—אומנם לא השיגו את הבקיאות הלשונית של האירופאיים, אבל דווקא בגלל היותם תלמידים שלמדו דברים אחרים לפני שהגיעו ללימודים קלאסיים, הם הוסיפו למקצוע גישות חדשות מסוציולוגיה, מבלשנות, מאקולוגיה, ומתחומים רבים אחרים. בשנות השבעים תוכנית אוניברסיטאית שלא דרשה לימוד השפות הקלאסיות כבר לא היתה שערוריה, ומספר התוכניות האלה גדל מדי שנה.

בשנת תשל"ו קפצה בר-אילן לתוך המים, והציעה לפעם הראשונה, לצד התוכנית המסורתית ביוונית או לטינית, תוכנית ב.א. בתרבות קלאסית. התוכנית לא ויתרה לגמרי על הדרישה ללשון: תלמיד היה צריך ללמוד קורס למתחילים בלטינית או ביוונית, אבל בקורס האחד הזה יצא ידי חובתו. המחלקה הסתפקה בכך שהוא ראה את המבנה של אחת השפות (מבנה השונה בהרבה גם ממבנה העברית וגם ממבנה השפות של מערב אירופה), בלי לדרוש שיקרא את החומר במקור. החלטה זו היתה מיפנה היסטורי למחלקה בבר-אילן, שהתחילה עכשיו לוותר על אשליותיה ולהתמודד עם האוכלוסיה הנמצאת בידה.

הקורסים שנועדו לתוכנית החדשה היו, לפעם הראשונה, נגישים לכל תלמיד. לצד הכיתות הקטנטנות שניתנו בשפות הקלאסיות (כיתות שלעתים קרובות מנו רק תלמיד אחד או שניים; כיתה בת חמשה נחשבה להישג יפה) קמו עתה כיתות בנות עשרות תלמידים. המחלקה, שראתה בקורסים האלה נכס כנגד הטענה שאין עניין במחלקה, התחילה לקשט אותם עם שמות מושכים ("'מה יאמרו הגויים?' יהודים ויהדות בעיני היוונים והרומאים"; "נשים בעולם היווני והרומי").

הקורסים החדשים הגבירו את עניין התלמידים, וגם הגדילו במידה מסויימת את מספר המתמחים. יותר חשוב, הקריאה בעברית איפשרה דיון במקראה הרבה יותר רחבה, והרוחות החדשות שנשבו בעולם הלימודים הקלאסיים חדרו גם לבר-אילן—במיוחד מכיוון מרצי המחלקה, לא חלטוריסטים אלא קלאסיקאים מקצועיים, היו פעילים במחקר במידה הולכת וגוברת. החלום של תוכנית פילולוגית לפי הדגם האירופאי הוזז הצדה, ואת מקומו תפסה גישה יותר "מסחרית", המציעה לתלמידים את מה שמעניין אותם. לקראת סוף שנות השמונים נעשה גם מאמץ לשפר את הוראות השפה, וספר חדש ליוונית למתחילים, שנכתב על ידי אחד המרצים במחלקה, תפס את מקומם של הספרים הלועזיים ששימשו עד אז.

לגישה מסחרית יש מחיר אקדמי. הצורך למשוך תלמידים לקורסים הכלליים כדי להשיג כמויות יותר מכובדות של תלמידים הביא לחוסר התמקדות כמעט טוטלי בתוכנית עצמה. אם התוכנית שהוצגה בידיעון תשי"ח היתה דמיונית בכך שלא היו לבר-אילן לא מרצים ללמד אותה ולא תלמידים ללמוד אותה, התוכנית החדשה היתה אוסף מקרי של קורסים שניתנו לפי הילך רוחם (האמיתי או המשוער) של התלמידים. זה היה חידוש שמעתה אפשר היה לקבל תואר בבר-אילן בלי לקרוא טכסט משמעותי בלטינית או ביוונית, אבל זה היה חידוש מקובל; הרבה יותר קשה להצדיק היתה האפשרות לקבל תואר בלי לקרוא את הומרוס, את אוריפידס, את קיקרו או את ורגיליוס. כדי להתגבר על הבעיה הזאת הונהגו בשנת תשנ"ג ארבעה קורסים חדשים, שנים בספרות יון, פרוזה ושירה, ושנים בספרות רומי, פרוזה ושירה. הקורסים האלה היוו את השלד שעליו התלבשו שאר הקורסים, שהמשיכו לשאת שמות מושכים (ולא לחינם: שנה אחת, בגלל טעות דפוס, במקום "שירת יוון בתרגום" הופיע בידיעון הקורס "שירת היין בתרגום", ונהרו אליו סטודנטים במספר בלי תקדים).

חלום המייסדים, כפי שתואר בתחילת מאמר זה, היה להקים דור של מלומדים בחכמת העמים שיהיו גם בני תורה; והיה סביר להניח שקבוצה כזו תעסוק בעיקר, כפי שעסקו הרבה מחוקרי העת העתיקה בישראל, במפגש שבין היהדות והעולם ההלניסטי והרומי. בידיעון עצמו הוכנסו המלים: "המחלקה רואה ייעוד מיוחד בחקר המפגש בין התרבות הקלאסית ותרבות ישראל." אולם, אם התפתחות המחקר במחלקה, לא לכיוון הזה הוא התפתח. רק פרופ' רנון קצוף, פפירולוג במקצוע, עסק במידה רבה במפגש התרבויות. שאר המרצים עסקו אומנם בתורה—בשלב מסויים המחלקה מנתה, מתוך ארבעה אנשי סגל קבועים, שלושה רבנים מוסמכים—אבל תחומי המחקר היו מגוונים, פרוסים על כל העולם היווני ולא רק על ארץ ישראל ועל היהודים. ועם כל זאת הייחודיות של המחלקה כמחלקה דתית הורגשה על ידי כל תלמידיו: "כאן," התבטא אחד מהם בחריפות אולי מוגזמת, "סוף סוף הרגשתי שאני לומד באוניברסיטה דתית." או כפי שכתבתי אני למלגלג אחד: "כשאני מלמד על מיתולוגיה יוונית, אני בוודאי רואה אותה באור שונה לגמרי ממך, אף על פי שאף אחד משנינו לא מאמין למילה אחת ממנה." ההוראה של המחלקה לא היתה דתית מבחינת בחירת הנושאים, אלא מבחינת אישיותיהם של המלמדים.

שנות התשעים ראו התחדשות גם במישור כח האדם. בתשנ"ג הגיע פרופ' סולברג לגיל הפרישה; המרצים הצעירים שהצטרפו בשנות השבעים (פרופ' קצוף, ד"ר פטרוף, וכותב שורות אלה) כבר עברו יותר ממחצית שנותיהם הפעילות בלי שהיה דור המשך. המחלקה, נאמנת לקביעתו של פרופ' סולברג שבר-אילן לא תוכל להיות אוניברסיטה דתית אלא אם כן יהיו רוב מניינה ורוב בניינה אנשים מאמינים, העסיקה אומנם מרצים לא דתיים, אבל לא במשרות קבועות; מצד שני, היא דחתה פניות ממועמדים דתיים שלא הגיעו לרמה האקדמית הדרושה. במשך שנים רבות אחרי עזיבתה של ד"ר מלכה לוין בשנת תשמ"ט עמד התקן שלה לרשות מרצים שונים שהובאו מאוניברסיטאות אחרות ללמד קורסים בודדים, ובסוף גם נגרע חלק מן התקן מן המחלקה. אבל בשנות התשעים הגיעו שני צעירים דתיים חרוצים, ד"ר דניאלה דוויק וד"ר גבריאל דנציג. עם עליית רמת הסגל נוספו גם תלמידי מחקר, שהפכו ממקרים בודדים, אחד לכמה שנים, לחלק קבוע של ציבור תלמידי המחלקה. שתים מהן, ד"ר ליסה מוריס וד"ר חוה קורזקובה, נוספו לסגל ההוראה והביאו לא רק להתחדשות אלא להתרעננות של המחלקה כולה.

עוד חידוש שבסוף שנות התשעים היה תוכנית לב.א. רב-תחומי במדעי הרוח, יוזמתו של פרופ' קצוף על דגם ה"חינוך הליברלי" הנהוג באמריקה. התוכנית הזאת, שמתנהלת על ידי המחלקה ללימודים קלאסיים, סובלת ממגבלות תקציב חמורות: למעשה אין לה כסף משלה, ואילולא תמיכתה הנדיבה של סוזן ומיכאל הוכשטיין, המאפשרת קורסים ייחודיים במוסיקה, בספרות, ובפילוסופיה, לא יכלה התוכנית להציע שום קורסים חוץ מאלה הניתנים על ידי המחלקות השונות. להפתעת רבים, התוכנית הזאת מושכת תלמידים מן המדרגה הראשונה, המוסיפים כבוד לאוניברסיטה וסיפוק למוריהם.

לתוכנית הזאת לא התאימו ארבעת הקורסים בספרות יוון ורומי. לא הגיוני היה לחייב תלמיד המתמחה בב.א. רב-התחומי להקדיש לספרות העתיקה בלבד שמונה שעות מתוך השלושים הדרושים למקצוע ראשי. מצד שני, לא יכלה המחלקה לאייש קורס נוסף רק לתלמידי הב.א. רב-התחומי. בסדרת פגישות מחלקתיות נידונה קודם כל שאילת ייעודה של המחלקה: מדיונים אלה יצאה "הגדרת שליחות" ("Mission statement") המגדירה תפקידה של אוניברסיטה, טיבה של הוראה, תפקידה של אוניברסיטה דתית, ותפקידה של המחלקה ללימודים קלאסיים. על סמך ההגדרה הזאת נבנתה תוכנית לימודים חדשה לגמרי, הכוללת קורס אחד הסוקר את כל התחום (והמתאים גם למתמחים בלימודים הקלאסיים וגם לתלמידי הב.א. רב-התחומי) וגם רוטציה של קורסים במשך שלוש שנים שבה כל קורס שבו קוראים במקור קשור עם קורס שבו קוראים בתרגום: הנקודות הלשוניות נידונות בקורס הקריאה במקור, ושאר הנושאים—ספרותיים, היסטוריים, פילוסופיים ומה לא—נידונים בהרחבה בקורס הקריאה בתרגום. בתוכנית הזאת סוף סוף איחדנו את התלמידים ב"תרבות קלאסית" עם התלמידים הלומדים את השפות, ובזה הוספנו עניין לשניהם כאחד. בשלב הזה גם הדרישה מתלמידי תרבות קלאסית ללמוד שנה של אחת השפות בוטלה, לא מפני שהדרישה לא היתה ראויה, אלא משום שבדיקת תלמידים הראה שרוב תלמידי המסלול העדיפו לנושר מן המחלקה מאשר ללמוד את השפה. מאז הנהגת התוכנית החדשה אומנם לא קורסת המחלקה תחת מספר אדיר של תלמידים, אבל מספר המתמחים עולה זה חמש שנים ברציפות, והציונים שבסקר ההוראה הם מהגבוהים בבר-אילן.

היה אפשר לדון בתוכניות המחלקה לקראת העתיד, אבל אני חושש מאזהרתו של אחאב מלך ישראל שלא יתהלל חוגר כמפתח. הסתפקתי פה בתיאור המעבר מתוכנית לימודים השואף לתוצאה מסויימת שלא ניתן להשיג הלכה למעשה, לתוכנית אחרת המתחיל ממקום מוצאו של התלמיד אבל איננה מעלה אותו למה הדרושה, לתוכנית המתוכננת, לפחות, להתחיל עם התלמיד באשר הוא שם ולהביא אותו, עד כמה שניתן, למקום המתאים לבוגר אוניברסיטה. בדרך ראינו גם שינוי מוסווה במטרות המחלקה. בתשט"ו הלימודים הקלאסיים היו עדיין חלק בלתי-נפרד של כל מערכת החינוך האירופי; הנהגתם בבר-אילן היוותה נסיון, כביכול, לקפוץ על רכבת התרבות המהיר. בתשס"ה הלימודים הקלאסיים הם פינה יחסית נידחת בעולם האוניברסיטאי, מקצוע המתקיימת הודות למאמציהם של טובי האוניברסיטאות שבעולם, השומרות את הגחלת. בגלל אופיה היהודי והדתי, בר-אילן ממלאת בשמירה הזאת תפקיד ייחודי שלא יכולות אוניברסיטאות אחרות למלא: להשכין את יופיותו של יפת באוהלי שם.

 

[1]           לדברי בתו, פרופ' בתיה חורגין, דאגתו מן הקרע הזה היתה המניע העיקרי להצעה להקים אוניברסיטה דתית בארץ.

[2]           במשך כל המאמר אתן לאנשים התארים שהיו להם בזמן המדובר, ולא אלאה את הקורא עם ביטויים כמו "דוקטור (עכשיו פרופסור) דוד סולברג".

[3]           פרופ' סולברג קיבל את ה-Ph.D מאוניברסיטת בזל בשנת 1955, עם עבודת דוקטור על הסופר אייליוס אריסטידס, ועלה ארצה מיד. הוא נמנה על סגל ההוראה של ישיבת כפר הרא"ה עד להתמנותו בבר-אילן. תיאור קצר אפשר למצוא במאמרי "Professor David Sohlberg: An Unassuming Pioneer", in R. Katzoff, D. Schaps, and J. Petroff, eds., Classical Studies in Honor of David Sohlberg, Bar Ilan University Press, 1996, vii-ix.